החלטה בתיק בש"פ 3937/13

           בפני ערר על החלטת בית משפט המחוזי מרכז-לוז (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 13.05.13 במ"ת 30306-05-12, במסגרתה נדחתה בקשת העורר לשנות את תנאי מעצר הבית בו הוא נתון.

1.        נגד העורר הוגש ביום 16.5.12 כתב אישום המייחס לו החזקה והפקה של 33.5 ק"ג קנבוס שלא לצריכה עצמית. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז) דחה בהחלטתו מיום 18.7.12 את הבקשה והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתם ובפיקוחם של הוריו. כעבור כארבעה חודשים הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לאפשר את יציאתו ממעצר בית להליך טיפולי במרכז יום לטיפול בהתמכרויות. בית המשפט (כב' השופט י' שפסר) דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 15.11.12, ומשכך הגיש העורר ערר לבית משפט זה. עררו זה התקבל בהחלטה מיום 6.12.12 על-ידי כב' השופט י' עמית, בה הותרה יציאתו של העורר לטיפול האמור חמישה ימים בשבוע בין השעות 15:00-8:00 בליווי אחד המפקחים.

2.        ביום 1.1.13 הורשע העורר על-פי הודאתו על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ל' ברודי) במיוחס לו. נוכח תסקיר שירות המבחן בו הומלץ לאפשר לעורר להשלים את תהליך הגמילה, אשר צפוי להסתיים בספטמבר 2013, הוחלט, בהחלטה מיום 13.3.13 (כב' השופטת מ' ברנט), לדחות את מועד הטיעונים לעונש ליום 12.6.13, באופן שתתאפשר הערכה מבוססת יותר באשר להצלחת תהליך הגמילה. משכך הורה בית המשפט בהחלטה האמורה על הגשת תסקיר משלים בעניינו של העורר.

3.        בהמשך לכך הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לשנות את תנאי מעצר הבית בו הוא נתון באופן שיותר לעורר להשתתף בימים ב' וה' בקבוצת טיפול נוספת הנקראת "N.A." בין השעות 21:30-20:00; לצאת בפיקוח מפקחיו למלון באילת למשך 5 ימים; לצאת מהבית ללא מפקחים בין השעות 20:00-6:00 בימים א', ג', ד', ו' ובשבת ובין השעות 22:00-6:00 בימים ב' וה', כאשר מתקיימים מפגשי קבוצת טיפול "N.A.", וזאת תוך הותרת העורר במעצר בית לילי מלא. כמו כן, התבקש בית המשפט להפחית באופן משמעותי את סכום הפיקדון הנדרש מהעורר לצורך שחרור רכבו שנתפס לשם הבטחת אופציית חילוט הרכב במסגרת מימוש הרכיב הכספי של ענישתו.

4.        בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת העורר באופן חלקי והתיר לו להשתתף בטיפול "N.A." וכן לצאת למלון באילת במועדים שביקש. עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר לאפשר לו יציאה מבית הוריו ללא ליווי בשעות היום והערב. בהקשר זה נקבע כי התסקיר המשלים של שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר לא המליץ על הסרת הפיקוח מהעורר במהלך שעות היום, ומשכך לא נמצא טעם לשינוי תנאי מעצר הבית. אף בקשתו להפחתת סכום הפיקדון הנדרש לשם שחרור הרכב נדחתה תוך שבית המשפט ציין כי "מי שיכול להרשות לעצמו לצאת לחופשה באילת יתכבד וידאג להפקדה כספית לצורך שחרור הרכב".

           מכאן הערר שלפניי.

5.        בגדרי הערר נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בפירוש שנתן לתסקירו המשלים של שירות המבחן. לטענת העורר, התסקיר אכן ממליץ, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, על הסרת הפיקוח על העורר בשעות היום. בהקשר זה מציע העורר להורות לשירות המבחן להבהיר את עמדתו. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל ראוי למשך הזמן בו שוהה העורר תחת פיקוח; לתהליך הגמילה המשמעותי והמוצלח, כך לטענתו, שעובר העורר ולשינוי הנסיבות שתהליך זה יצר; להיעדר הפרות של תנאי מעצר הבית; וכן לעובדה שהעורר הודה בהזדמנות הראשונה במיוחס לו. בנוגע לשחרור רכבו של העורר נטען כי משפחתו אינה מצליחה לגייס את הסכום הנדרש של 7,000 ש"ח. עוד מבקש העורר להתחשב בכך שהרכב מצוי זמן ניכר ללא שימוש תוך פגיעה משמעותית בערכו. לטענת העורר, ניתן להבטיח את אופציית חילוט הרכב בדרכים מידתיות יותר, כדוגמת מתן ערבות של צד ג'. בדיון שלפניי הבהיר העורר כי הסרת הפיקוח בשעות היום, כמו גם שחרור הרכב, דרושים לו בעיקר על-מנת שיוכל להיפגש ביתר נוחות וחופשיות עם בנו הגר כרגע עם אמו, באופן שיתאפשר לעורר לצאת עימו ולהימצא במרחבים אחרים מחוץ לד' אמות הבית.

6.        המשיבה מתנגדת להרחבת מסגרת השחרור וטוענת כי בית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים, ואל מול בקשותיו של העורר נתן את דעתו לעובדה שהעורר הורשע בעבירה חמורה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. עוד נטען כי החשש שהעורר ישוב לסורו עדיין קיים, ומשכך ראוי שהעורר יימצא, מעבר לשעות טיפול הגמילה, בפיקוד צמוד. בנוגע לבקשה לשחרור רכבו של העורר, טוענת המשיבה כי הדרישות לגבי שחרור הרכב התקבלו בהסכמה, כי הסכום הנדרש אינו גבוה וכי אין כל עילה להתערבות של ערכאת ערר בעניין.

7.        לאחר שעיינתי בערר, בהחלטות בית המשפט המחוזי והחלטתו של השופט עמית, ושמעתי את טענות הצדדים, לרבות את טענותיו של העורר עצמו ושל אביו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לפי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1966, לשם עיון חוזר בהחלטה הנוגעת לתנאי מעצר או שחרור ממעצר, דרוש שתתקיים אחת העילות המנויות בסעיף זה: התגלות עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן ניכר ממתן ההחלטה המקורית.

8.       לענייננו לא שוכנעתי כי השתתפותו הסדירה של העורר במפגשים במסגרת הליך הגמילה מהווה שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בבקשתו, שכן נקודת המוצא להליך שיקומי מצויה בהנחה שהעורר אכן יטול חלק פעיל בהליך ויתמיד בו באופן תקין. הנחה זו היוותה בסיס להחלטה הקודמת שניתנה בעניינו של העורר על-ידי השופט עמית ביום 6.12.12. באשר לחלוף הזמן מאז החל העורר בהליך הטיפול, הרי שהתייחסותו של בית המשפט לשאלת עבור הזמן הינה גמישה, והפרשנות הניתנת לה תהא מותאמת לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר בבסיס הפרשנות מונח איזון בין הפגיעה הנגרמת לנאשם בשל חלוף הזמן לבין אינטרס ההגנה על הציבור מפני מי שבמעשיו פוגע בו ומסכן אותו (בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל, פס' 5  (19.8.07)). בהקשר זה אביא את דבריי שנאמרו בבש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.06)):

"נראה כי הקביעה שעבר "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה, באופן המקים עילה לעיון חוזר בהחלטה, הינה תולדה של נסיבות העניין. פרק זמן מסוים ייחשב כ"ניכר" בשים לב, בין השאר, למאזן שבין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי, בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי כי ימשיך לשהות במעצר באותם תנאים. במסגרת מאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות.

[...]

במכלול השיקולים יש ליתן את הדעת גם למהות הבקשה. במידה שמדובר בבקשה מצד נאשם המשוחרר לחלופת מעצר לעבוד ולהתפרנס, יטה בית המשפט להיענות לבקשה, וזאת ככל שהדבר לא פוגע באינטרס הציבור או בהליכי המשפט, ובכפוף לתנאים מסויימים אשר יאיינו את מסוכנותם (ראו למשל: בש"פ 1393/07 אלחנטי נ' מדינת ישראל (26.2.07); בש"פ 1565/07 שלוקיל נ' מדינת ישראל (26.2.07))".

במקרה שבפנינו, הגם שהמערער עבר עבירה לכאורה שאין להקל בה ראש, אין מדובר בערר של מי שמצוי תקופה ממושכת במעצר מאחורי סורג ובריח ואף לא במי שנמצא במעצר בית מלא כשנשללת ממנו האפשרות לעבוד ולהתפרנס. כל שמבקש העורר הוא לצאת - דווקא ללא פיקוח - ל"התאווררות" עם בת זוגו ובעיקר עם בנו. לעניין זה יודגש כי גם בתנאי מעצר הבית התקפים כיום לא נשללת מהעורר האפשרות להיפגש עם בני משפחתו ועם בנו והם יכולים לשהות עם העורר בבית הוריו באופן שלא מוגבל, והעורר אכן אישר בפניי שהוא נפגש עם בנו בבית הוריו שם הוא מצוי בפיקוח. בנוגע לכך נקבע בבש"פ 5772/10 קם נ' מדינת ישראל, פס' י' (9.8.10) על-ידי השופט רובינשטיין כך:

"אף שמונה חודשים אינם כן, כשהמדובר במעצר בית בתנאים נוחים יחסית, שעליו הוחלט אל מול נסיבות חמורות שלא היו רחוקות - כדברי השופטת פרוקצ'יה - מרחק רב ממעצר מלא. מעצר בית אמנם אינו בין מאויי נפשו של אדם, אשר נפשו - כמאמר המשורר - דרור שואפת, אך גם אינו "סוף העולם"; ו"אין כל השוואה ובת ובנה של השוואה בין מעצר בית למעצר במתקן כליאה", אף אם מובן "הצורך האנושי ליציאה מן הבית, גם מביתו של אדם עצמו" [...]".

           גם בענייננו, נראה כי לאור פרק הזמן הלא ארוך שחלף מאז מתן החלטתו של השופט עמית, ובעיקר לאור העובדה שישיבת הטיעונים לעונש בעניינו של העורר צפויה להתקיים בעוד פחות משבוע מהיום, אין לראות בפגיעה הנגרמת לעורר כתוצאה מדרישת הפיקוח משום פגיעה בלתי מידתית בעורר. יתרה מזאת, יש לזכור כי העורר קיבל מבית המשפט המחוזי שתי הקלות נוספות - האפשרות לצאת לנופש בן חמישה ימים באילת, וכן האפשרות להשתתף בקבוצת טיפול נוספת בשעות הערב. גם מנקודת המבט של האינטרס הציבורי אין הצדקה להיעתר לערר, שכן בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לעורר - החזקה והכנה של סמים מסוכנים בהיקף משמעותי ושלא לצריכה עצמית - לא ניתן לשלול את האפשרות שהסרת הפיקוח תוביל למעידה מצד העורר. גם באשר לשחרור רכבו של העורר, לא מצאתי עילה להתערבות בעניין זה כאשר בתקופה הקרובה צפוי להינתן בעניינו של העורר גזר דין. בנוסף, יצוין כי עצם העובדה שבמשך שנה נמנע העורר מהפקדת הסכום הנדרש אינה מהווה הוכחה לטענתו באשר להיעדר יכולת לגייס את הכסף.

           על העורר להמשיך ולהתמיד בתהליכי השיקום ולראות בפיקוח במסגרת הקיימת הבטחה מפני מעידה - חלילה - העלולה לגרום לכך שהתהליך שעשה יירד לטמיון בטרם ניתן בעניינו גזר דין.

           נוכח האמור הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏ב' בתמוז התשע"ג (‏10.6.2013).